היה דרכה לראות יום כ׳ ושינתה ליום כ״ב כו׳ הגיע כ׳ ולא ראתה כו׳:
דע כי יש שנוי גדול מגירסת גמרא שלפנינו, דבגירסתנו הוא ברייתא בדף ס״ד תניא כוותיה דר״פ, היתה למודה להיות רואה יום עשרים כו׳ הגיע יום עשרים ולא ראתה הגיע יום שלשים וראתה והגיע יום עשרים וראתה כו׳ דביום עשרים ג׳ פעמים לא ראתה, ואפ״ה לא נעקר בכל השלשה פעמים כיון שלא שינתה ראיתה ליום אחר, דכשהגיע יום שלשים ג״כ לא ראתה ועיין רש״י שפירש שם כן בהדיא, ואילו לפי גירסת רבינו מיירי כשלא ראתה ביום עשרים רק שני פעמים הא אם שלשה פעמים לא ראתה אפשר דנעקר אף אם לא שינתה אותו ליום אחר, וכי חזרה וראתה ביום עשרים אפשר דהוי כוסת שנקבע מתחלה וצריכה לקבעו ג׳ פעמים. אמנם זה למדנו מגירסת רבינו, דוסת קבוע עוקר וסת שאינו קבוע, היינו דכיון דראתה ביום עשרים אף שעדיין לא הגיע יום כ״ב בכ״ז אינה חוששת לו כיון שחזרה לקביעותה הראשונה וז״ב, ובוסת הפלגות מיירי לרבינו כמוש״ב הרב המגיד בהדיא שהכ׳ יום מונה מיום כ״ב וכרב הונא בריה דר״י בדף ל״ט, ומוכח דאם לא היה וסת של כ׳ יום קבוע מקודם, אם ראתה שני פעמים לכ״ב יום ואח״כ ראתה לכ׳ יום חוששת ליום כ״ב אעפ״י שראתה יום עשרים מקודם, ועיין ש״ך ס״ק ל״א, ומש״כ בס״ק מ׳ בדברי רבינו דבימי החודש מיירי הוא בלא עיון בדברי הרהמ״ג:
אך צריך להבין לענין מה נטהר היום כ״ב הא נדה היא, ובגמרא מיום כ׳ ליום ל׳ א״ש דיש יותר מעשרה ימים, אבל בציור רבינו תמוה הא נדה היא, וגדולה מזו אפילו אם תראה ביום כ״ב שלאחר הכ׳ שחזרה לוסתה הקודם ג״כ לא נקבע וסת דהוי קביעות וסת בימי נדה, אך זה הוי מעין סתום וכפרש״י בדף י״א דראיה שלישית הוי בימי נדה דקבעה וסת. אולם רבינו כתב סתמא דאין אשה קובעת וסת בימי נדה, אמנם לשיטת רבינו כיון שחזרה לקביעות וסתה הקודם במה שראתה בכ׳ יום, א״כ חשבון ימי נדה וימי זיבה הולכים כסדרן, ז׳ ימי נדה וי״א ימי זיבה מן הוסת הראשון שכבר קבעה לכ׳ יום. וא״כ הלכו ימים מן ראיית הוסת הקודם שני פעמים כ״ב יום ופעם אחד כ׳ יום, בצירוף ס״ה יום מיום כ׳ של וסתה הקודם ויום כ׳ בכלל, א״כ הראיה שראתה עכשיו לכ׳ יום הוא בימי זיבה ונעשית שומרת יום כנגד יום, ובודאי הא דאין אשה קובעת וסת בימי זיבה הוא בימים הסמוכים לימי נדה שראתה בהן ודוק בזה:
ונחזור לעניננו, הנה הראב״ד בספר בעלי הנפש גורס כפי גירסת רש״י, והרז״ה בהשגות כתב שלא מצא גירסתו בספר, רק ה״ג, היתה למודה להיות רואה יום כ׳ ושנתה ליום ל׳ כו׳ יום כ׳ ולא ראתה כו׳ הגיע ל׳ וראתה, הגיע כ׳ וראתה הגיע יום ל׳ ולא ראתה, הותר יום ל׳ ונאסר יום כ׳, וקרוב לזה גירסת רבינו. ולכאורה קשה למה לן הגיע ל׳ ולא ראתה, הלא מתחלה כשחזר וסתה הקודם נעקר ראיית ל׳, ובאמת ע״כ צריך למיגרסיה, דאם לא נגרוס רק הגיע כ׳ וראתה הותר יום למ״ד א״כ מאי ראיה היא לרב פפא דוסת דתרי זימני נעקר בחד זימנא, דילמא דוקא הכא שחזרה לוסתה הקבוע מקודם, דיקא נמי שהרי לא הגיע עדיין היום השלשים ומותרת בו, אבל היכי שנעקר מחמת שלא ראתה ביום הקודם אפשר דוסת של תרי זימני בעי תרי זימני למיעקריה. ובאמת זה קשה לפי מה שבארנו גירסת רבינו כהרז״ה, אך בלא סיום ויום ל׳ ולא ראתה, דא״כ מאי תנ״ה דקאמר דילמא היכי דחזיא תרי זימני ושינתה אח״כ ליום אחר לא נעקר בפ״א וצע״ק. אולם לפי גירסת רז״ה בסיום והגיע ל׳ ולא ראתה א״ש, דמשמע דהותר יום שלשים [היינו לימי החודש וכפירוש הראב״ד עיי״ש] אף אם לא ראתה אחר כך ביום כ׳ וא״כ מה שאינה חוששת ביום שלשים שלאחר יום כ׳ אינו מטעם שוסת קבוע שלה חזרה למקומה, שזה שייך בראייתה ביום כ׳, אבל כאן שלא ראתה הא דאינה חוששת ליום ל׳ הוא מטעם שנעקר במה שלא ראתה בפעם הראשון ביום ל׳ אחרי חזרתה לוסתה הקודם, הרי דנעקר וסת דתרי זימני בפעם אחד, וז״ב בשיטת הרז״ה בס״ד ודוק:
והנה הרז״ה ברר דעתו מפורש דאם לא ראתה ביום וסתה ג״פ אף שלא שנתה בפעם הג׳ ליום אחר מ״מ נעקר וסתה לגמרי וכי חזרה וראתה בו צריכה לקבעו מחדש ג׳ פעמים ועיין ט״ז ס״ק כ״ח בזה, ומזה נחלקו במחלוקת אחרת בימי עיבורה והנקתה אם לא ראתה דמים כלל בהו, ואח״כ שינתה ראיתה ליום אחר חוששת לוסת הראשון עד שתעקרנו אח״כ ג׳ פעמים. ולמד זה מהא דמניקה שעברו ימי מניקותה וראתה מטמאה מעת לעת אלמא וסתה במקומו עומד כו׳, והטעם מפני שכל הפסקה שהיא באה מחמת הגורם, נסתלק הגורם חזר הוסת למקומו, וע״ז השיב רז״ה תשובה נמרצה מהא דתנן ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה בשלמא ללוי דאמר שתי מעינות הן ניחא, ואמאי הרי ההפסקה של דם טמא בימי טוהר היה מחמת גורם שנסתם המעיין ונסתלק הגורם ונפסק הטהור ונפתח הטמא וא״כ אמאי אינה מטמאה מעל״ע, ובהא לא מצאנו דנפלוג על לוי. ובאמת טרם ראיתי דברי הרז״ה נתקשיתי בזה על הגמרא, ואדרבא בהא דאמר שם אחת ומחצה בימי עיבורה ואחת ומחצה בימי מניקותה עולין לג׳ עונות בשלמא לרב כו׳ אלא ללוי דאמר שני מעינות הן ל״ל הפסק ג׳ עונות במשהו סגי, פירוש אף אם ראתה בימי טוהר ג״כ מצטרפין לשלש עונות, והא קשה להיפוך מסתברא אף אם לא תראה בימי טוהר ג״כ אינן מצטרפין לעשותה מסולקת מדמים דהא בימי טוהר נסתם מעין טמא בכל אשה. והנה בירושלמי פ״ק ה״ד ותני עלה ימי עיבורה וימי מניקותה מצטרפין לשלש עונות דו סבר מעין אחד הוא, משמע דאם הוי סבר שתי מעינות הן, אז אף אם לא ראתה בימי טוהר ג״כ אין מצטרפין, אך בהלכה ג׳ מייתי, הפסיקה דם טוהר ולא ראתה ואח״כ ראתה דיה שעתה כו׳ ע״ד דלוי דהוא אמר שני מעיינות הן אפילו לא הפסיקה דם טוהר תהא דיה שעתה, הרי דסבר כתלמודין דאף אם ראתה דם טוהר ללוי דיה שעתה, ולפי מה שבארנו איפכא מסתברא דאף אם לא ראתה אח״כ מטמאה מע״ל, ואפשר דקאי תמן על בתולת דמים שאמר אפילו ניסת ושופעת י״ד ימים כו׳ ולפ״ז א״ש דהא עדיין לא נפתח המעין הטמא והוי בתולת דמים, אך לאחר העיון שם אינו מחוור:
ובאמת השגת הרז״ה אינה מובנת כלל, דשפיר אמר דללוי הרי הדם שרואה בימי טהרה, כאילו לא ראתה כלל שנסתם הטמא וממעין אחר אתי והואי כמינקת בראיה ראשונה שדיה שעתה וכמו שפירש״י ז״ל, וא״כ אינך צריך לומר שהיא מוחזקת לן מחמת סתימת הטמא למסולקת מדמים, רק הסיבה שהיא מינקת ובראיה ראשונה דיה שעתה, וללוי הא דראתה בימי טוהר אינו מעלה ומוריד כלל והואי מינקת ודיה שעתה, אולם רז״ה מפרש דלא כרש״י רק דאף אם אינה מניקה כשהפילה וכי״ב, בכ״ז כיון דנסתם מעין טמא אמרו חכמים דיה שעתה וכן פירשו רבנן בתוספות, ומש״ה הקשו למה לתנא למימר מניקה דיה שעתה תיפוק להו דהוי אחרי דם טוהר, ולפרש״י הא חדא בקתא נינהו, וכן פירשו דכאן מיירי דאין מניקה יעו״ש שיטתם, דבהא דנסתם מעין טמא בימי טוהר משום זה אמרו דיה שעתה בראתה אחרי ימי טוהר, ובמניקה סברי כהראב״ד דאחר כ״ד חודש דיה שעתה יעו״ש. אמנם על ראב״ד לא קשה דאיהו יפרש כרש״י, אך מהא דאמר שם דללוי דשני מעיינות הן אף אם ראתה דם בימי טוהר מצטרפין לג׳ עונות, אלמא דנעשית מסולקת מדמים אע״ג שלא נסתם הטמא רק מסיבה, וכיון שעבר הגורם תו חזרה למה שהיתה, מזה ראיה דלא כהראב״ד:
אולם באמת מצאנו בזה בירושלמי פרק שור שנגח דו״ה הלכה ב׳, יצא ביום הראשון ונגח בשני לא יצא בשלישי יצא ונגח וכו׳ ייבא בפלוגתא דרב אדא כו׳ דאיתפלגון נדה שבדקה כו׳ ביום ראשון בדקה ומצאת טמאה בשני לא בדקה בשלישי בדקה ומצאת טמא רב אדא כו׳ נדה ודאי ר״ה כו׳ נדה ספק. פירוש דעל זיבה קאי ואמרינן דאם הוית בדקה עצמה בשני ודאי מצאת טמאה, כן הכא אמרינן אילו יצא נגח, והגם דלא מסתברא דעל אומדן דלא יצא משו״ה יעשה מועד וכבר פרשתי בחידושי. אולם יש לומר דנגח עוד פעם ג׳ רק דמבעי ליה אם הוי חזרה במה שלא יצא, והנך רואה הא דפליגי בתלמודין רב ולוי בדף ס״ח נדה שבדקה עצמה בה״ש ומצאת טמא ולאחר ימים בדקה ומצאת טמא רב אמר זבה ודאי ולוי אמר זבה ספק, אין הטעם מדלא הרגישה בינתים אמרינן דלא ראתה, דא״כ מאי מייתי לשור המועד שלא יצא בשני, חזינן היכי דלא יצא, וכן אם היא לא בדקה ללוי הוי זה לספק אם חזר או לא, אם ראתה או לא, כן הכא דנסתם מעין טמא ומש״ה לא ראתה ואפשר דאילו היה פתוח היתה רואה, ללוי הוה ספק כמו תמן בלא יצא וכן בלא בדקה בינתים, ומשו״ה שפיר אמר דללוי אף אם ראתה בימי טוהר דיה שעתה דהוי ספק אם מסולקת בדמים ובספק לא גזרו לטמאותה מע״ל, וכן אמרו בירושלמי בטומטום שראה שלא גזרו מע״ל, דאין מע״ל לספק אע״ג דשם גם מכאן ולהבא הוי רק טומאת ספק, בכ״ז אם הוי ספק אם מסולקת בדמים ג״כ דיה שעתה, ולפ״ז שפיר אמר בתלמודין ללוי לטעמיה דאפילו ראתה דם טוהר מצטרפין לג׳ עונות, ולפ״ז בוסתות דהוי דרבנן במניקה, שמה שהיא מסולקת בדמים הוא מחמת סיבה שהיא מינקת ואיבריה מתפרקין, ובלא הסיבה לא היתה מסולקת מדמים הוי ספק אם נעשית מסולקת מדמים, ואחר שכלו הכ״ד חודש, ספק וסתות דדבריהם להקל ואין צריך לפרוש סמוך לוסתה, אבל למאי דקיי״ל כרב דזבה ודאי הוה וכן בלא יצא ולא נגח נעשה מועד, כן הכא אמרינן לולא הגורם ודאי לא היתה מסולקת מן הדמים, ולכן כשכלו כ״ד חודש צריכה לחוש לוסתה עד שתעקרנו ג׳ פעמים ודוק:
ומה שכתב הרז״ה בהשגות סימן י״א דימי נדה שאינה קובעת בהן וסת הוה״ד דאינה חוששת מדא״צ נדה בדיקה אלמא דאינה חוששת לפי שכל הדמים ממעין פתוח הם באים, אין לדחות זה הא י״א ימי זיבה יוכיחו שא״צ בדיקה כדאמרינן כל אחד עשר בחזקת טהרה במשנה סוף פרק בנות כותים, ואפ״ה אם ראתה חוששת אף בימי זיבה, די״א יום הא דאין קובעת וסת לפי שהן בחזקת מסולקים דמים לימים אלו כלשון רבינו והוא גמרא ערוכה (דף ס״ח:) לכן אינה צריכה בדיקה דמלתא דלא שכיחא שתראה בהן דמים ובודאי לא תראה, אבל משום חזקה דאורח בזמנו בא אף דלא קבעה מ״מ חוששת, אבל נדה הא דא״צ בדיקה הלא עלולה לראות דם שמעינה פתוח רק משום שוסת אינה קובעת וטמאה היא בלא״ה ולמה תבדוק, וא״ת דחוששת לווסת שבימי נדות עדיין תבדוק כדי שתדע לחוש, ועיין מש״כ בזה האשכול סימן ל״ב, וכן שיטת רבינו כהרז״ה שבימי זיבה הזכיר לחוש ולא בימי נדה מוכחא דבימי נדה אינה חוששת כיון שא״צ בדיקה ע״כ דאינה חוששת, ורבינו ורז״ה בחדא שיטה קיימי, ודוק היטב בכ״ז:

האשה שלא בדקה עצמה בשעת וסתה כו׳ ה״ז אינה מטמאה את בועלה למפרע כו׳:
ראה בההמ״ג שכתב, למד זה רבינו מפני שטומאת הוסתות מדבריהם וכו׳. והנה בסוגיא (דף ט״ז) חוששת לוסתה וחוששת לראייתה אלמא וסתות דאורייתא איכא דאמרי הכי קא״ל טעמא דראתה הא לא ראתה אין חוששין אלמא וסתות דרבנן. וצע״ק דניחזי דלמ״ד וסתות דאורייתא אם בדקה עצמה ומצאת טהורה אמרינן דטמאה מספק וניחזי בנדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טמאה. ולאח״ז בדקה ומצאה טהורה, הר״ז טמאה מספק, וכי בדקה ומצאה טמאה סבר רב דהיא זבה ודאית ומביאה קרבן, והשתא בימי זיבה דהיא מסולקת בדמים סבר רב דהיא ודאי זבה. הכא אמאי אינה נדה ודאית מעת הוסת וחוששת לראיה, ואם מטעם דהכא היא בחזקת טהורה קודם הוסת וכאן היתה בחזקת טמאה, ע״כ הך חזקת טהרה אינה כלום, דכיון דחזקה דאורח בזמנו בא ואף בנמצאת טהורה ג״כ טמאה מספק, א״כ לא עדיפא מחזקת טומאתה בימי נדה, וצריך לדחוק דסבר רב נחמן להך לישנא דאם ראתה עכשיו דם בהרגשת פתיחת פי המקור אז לא היתה זבה ודאית אבל מדעכשיו ג״כ לא ראתה רק ע״י בדיקה שלא הרגישה רק סבורה דהרגשת עד הוא, כן ברור שאם בדקה קודם ג״כ מצאה דם ואימור ארגשה ולאו אדעתה, ולכן הכא אחרי וסת שראתה אמרינן מדלא ידעה שראתה קודם מסתברא דלא ראתה בעת וסת והוי ספיקא בעלמא וזה נכון: